<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' צדקה</h1>
<h2>דף מב:</h2>
ונשאל נמי רבינו האי ז"ל, אלמנה שהיה לה [על] משומד [שטר] ערבי, ולא יכלה לעמוד לפני שופט להוציאו, ואמרה לאחד מחשובי הקהל ומגדולי המקום עשה עמי חסד ועמוד לי אצל השופט עד שתוציא לי ממון זה [השטר] ואני אתן ממנו לעניים כשתוציא אותו עשרה זהובים ותקבל שכר, וכששמע אותו זקן שיש לעניים הנאה נכנס בדבר ועמד על פתח השופט שבעה חדשים עד שהוציא הממון ונטל ממנו עשרה זהובים ונתנם לעניי [אותה] העיר לפי מה שראה אותו ונתן לה השאר והודת [לו] ושבחה אותו, לאחר זמן אמרה לו באר לי למי נתת אותם או השבע לי שנתת אותם לעניים, יש עליו לבאר לה בראיות למי נתן או ישבע לה אם אין לו ראיה, ואותו זקן ידוע בנתינות ובפרנסות, וכי הוציאו אנשים [הרבה] כמה מאיות לעניים על ידו ואין מי שמערער בדבר, ולא בקשה זו אלא להפחידו, יש לה רשות לעשות זה או לא. כך ראינו שאין לה לחשוב עמו כיון שהוא בחזקת נאמן דת"ר [ב"ב ט' ע"א] אין מחשבין עם גבאי צדקה ולא בהקדש עם הגזברים ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר אך לא יחשב הכסף הנתן על ידם כי באמונה הם עושים. וכל שכן [שאין לה] להשביעו דתנן [שבועות מ"ב ע"ב] אלו דברים שאין נשבעים עליהם העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות ומדרשא דקרא [שמות כ"ב] דכתיב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו, והאי דעניים לאו אנשים ידועים נינהו אלא כהקדש נינהו. וכי תנן [שם] נשבעים להקדש פרישנא ליפרע מנכסי הקדש.
